ישראל הכירה לראשונה ברצח העם הארמני ב-2026 — יותר מ-100 שנה מאוחר מדי, וככל הנראה בשל הידרדרות היחסים עם טורקיה ולא מתוך מניע מוסרי טהור. פרופסור זאבי מסביר שהטבח לא היה אירוע בודד אלא שיא של תהליך טיהור אתני שהחל עוד בשלטון עבדול חמיד השני, ושכלל רצח של כ-1.5 מיליון ארמנים לצד מאות אלפי יוונים ואשורים. הראיות — כולל פרוטוקולי משפטים טורקיים, עדויות דיפלומטים ומסמכי גירוש — חד-משמעיות, והכחשת טורקיה עד היום היא פוליטית ולא היסטורית.
Key Moments
דרור זאבי
“ביום הזה לקחו 200 ממנהיגי הארמנים. א מנהיגים פוליטיים, מנהיגים תרבותיים, אנשי ספרות, מורים, מרצים באוניברסיטה עשרו את כולם, סגרו אותם ב הכניסו אותם לכלב ושלחו אותם למחנה מעצר מרוחק לא רחוק מ מאנקרה.”
זאבי מתאר את אירועי 24 באפריל 1915 באיסטנבול — הרגע שבו נקטפה ההנהגה הארמנית כולה
“לקחו את כל האוכלוסייה של העיר טראפזון לחוף הים השחור מיד אחרי שיצאו מהעיר הפרידו את הגברים בגיל ללחימה זאת אומרת בין 15 ל50 הפרידו אותם משאר האוכלוסיה הוציא אותם להורג בצורה סיסטמטית ואז לקחו את כל השאר, נשים, ילדים, זקנים והוליכו אותם במסאות מוות של מאות קילומטרים דרומה.”
זאבי מתאר את שיטת הגירוש והרצח השיטתי שהופעלה על אוכלוסיות ארמניות בכל רחבי אנטוליה
“הסבתא ששתקה כל השנים האלה ולא העיזה לפתוח את הפה אמרה כן אני בעצם ארמנית אני נלקחתי בתור ילדה קטנה הולצתי להינשא בעל כורחי ואני א שנים ארוכות לא דיברתי על זה אז זה באמת הפך לתופעה בטורקיה”
זאבי מתאר כיצד טורקים רבים גילו בשנות ה-80 וה-90 שסבותיהם היו ארמניות שנחטפו ואולצו להתאסלם
“במקרה הארמני הרצח היה מאודש אישי ומאוד והאדם היה מאוד חם. זה אחד הדברים שאנחנו רואים. מעשי העינויים היו מאוד קשים. צליבות, שריפות, שחיטות, קידונים. אפשר לראות את זה כמעט בכל מקום. והתחושה היא שהייתה פה סטינה אישית גדולה מאוד ולא רק משהו מאורגן על ידי המדינה או על ידי הממשלה.”
זאבי משווה את רצח העם הארמני לשואה ומסביר את ההבדל המהותי — הרצח הארמני היה אישי, חם ואכזרי, לא תעשייתי
“ממשלת ישראל כל עוד היה יחסים בינה לבין טורקיה היו יחסים תקינים, נורמליים, א יחסי מסחר ויחסי צבא ופוליטיקה. הם לא העלו את זה על דעתם. עכשיו כשיש הזדמנות שבה אפשר להחיב קצת יותר לתורקים אז עושים את זה.”
זאבי מסביר מדוע לדעתו ישראל הכירה ברצח העם דווקא עכשיו — שיקולים פוליטיים ולא מוסריים
פרופסור דרור זאבי הוא היסטוריון של האימפריה העות'מאנית וטורקיה מאוניברסיטת בן-גוריון. הוא עומד בראש עמותת 'אפשר לחשוב'. יחד עם פרופסור בני מוריס כתב את הספר 'לילה ללא סוף', הבוחן את תהליך הטיהור האתני של הנוצרים באנטוליה לאורך שלושה עשורים. מחקריו מספקים תיעוד מקיף ומבוסס מקורות של רצח העם הארמני ושל ההשמדה הרחבה יותר של קהילות נוצריות תחת השלטון העות'מאני.
Takeaways
1
המונח 'פשעים נגד האנושות' נטבע בגלל הארמנים בזמן שביצעה האימפריה העות'מאנית את הטבח, המעצמות הזהירו את הטורקים שהם מבצעים 'פשעים נגד האנושות' — הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה נעשה שימוש בביטוי זה. כלומר, לרצח העם הארמני יש מקום מייסד לא רק בזיכרון ההיסטורי אלא גם בהתפתחות שפת המשפט הבין-לאומי.
2
הארכיונים הטורקיים טוהרו — אך הראיות נותרו הטורקים הסירו מהארכיונים שלהם חומרים הנוגישים ישירות לטבח, אך פרוטוקולי משפטים טורקיים שהתנהלו בסוף מלחמת העולם הראשונה, עדויות קצינים גרמנים שהיו שותפי הברית, ודיווחי קונסולים אמריקאים ואירופאים יוצרים יחד תמונה בלתי ניתנת להפרכה. הניסיון להסתיר הפך לעדות בפני עצמה על כוונת הרצח.
3
הטיהור האתני החל עשורים לפני 1915 רצח העם הארמני של 1915 לא היה נקודת פתיחה אלא שיא של תהליך שהחל עם עבדול חמיד השני בסוף המאה ה-19, כולל הקמת חטיבות קורדיות מזויינות שנועדו לפגוע בארמנים ורצח של כ-200,000 איש עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הבנת הג'נוסייד כתהליך ולא כאירוע חד-פעמי שינה את הדרך שבה חוקרים מנתחים שחיקה של מיעוטים תחת לחץ לאומני.
4
כ-150,000 ארמנים הוסלמו בכפייה ונבלעו ילדים ונשים ארמנים נחטפו לבתי משפחות טורקיות, הוסלמו ונטמעו בחברה הטורקית. עשרות שנים לאחר מכן גילו צאצאים טורקים כי סבותיהם היו ארמניות שנלקחו בכפייה — תופעה שהפכה לנרטיב ציבורי בטורקיה בשנות ה-80 וה-90. מדובר בממד נוסף של מחיקה תרבותית שמרחיב את ההבנה של מה שאבד בטבח.
5
הטבח הארמני הזכיר לזאבי את 7 באוקטובר זאבי מספר שכאשר החלו להגיע עדויות מאירועי שבעה באוקטובר, האסוציאציה הראשונה שעלתה לו הייתה הספר שכתב על טיהור הנוצרים באנטוליה — הן מעשי הטבח האכזריים והן תמונות גירוש אוכלוסייה בדרכים. הוא מדגיש שאין מדובר בהשוואה מוחלטת, אך הדמיון במרקם האלימות ובתמונות הוא מטריד.
6
ישראל הכירה מאוחר — ומסיבות פוליטיות ישראל הייתה אמורה להיות מהראשונות שמכירות ברצח העם הארמני, אך עשתה זאת רק כאשר היחסים עם טורקיה הידרדרו לנקודת שפל. זאבי ושר החוץ גידון שר כאחד מודים שהמניע הפוליטי — להחזיר לארדואן 'אצבע בעין' — שיחק תפקיד מרכזי. זה מדגים כיצד הכרה במציאות היסטורית נדחית לעיתים קרובות עד שנוח פוליטית לאמצה.